שיר מחאה קוסמי פזיז

 

שומעים?
כל יום אני פותחת עיתון ומגלה שוב ושוב
איך חיים בקריסה מתמשכת:
מלחמות בלי הסבר, האקלים במשבר
ברחובות אלימות וכל דיבור הוא עימות
ואני מתפרקת, נמעכת, דועכת…

בעיניים שלי, המדינה, ישראל,
גם הולכת בדרך לא דרך:
ההשכלה, החינוך – נמוך ודכדוך,
הפשיעה בנסיקה והחוק בנסיגה,
וכל נושאי המשרה מתאווים לשררה
והשחיתות מתערטלת כי היושרה נקברה
ונוצות של בורות נפרשות בלי בושה:
עאלק הולכים פה בדרך תורה
וברגל גסה דורסים דרך-ערך…
אם יש אלוהים שמושל בכיפה —  
ההיגיון כבר הוכה שוק על ירך.

וזה, דרך אגב, תקף לכל דת,
של משה ושל ישו וגם של מוחמד:
אם נולד ואם מת — האדם הוא אחד,
אז הגיע הזמן שנסתדר פה לבד:
בלי קנאות או קנאה, כי זה דוך לשנאה,
בלי צעקות אטומות ש”אלוהים לצידנו",
בלי לטמטם ילדים ”לפוצץ את  אויבינו“…

אז כשאתם מבעירים פה עשן וגם אש,
אני רק שאלה, בשם כל אתיאיסט מחשש:
מה אכפת לכם, בעצם, מה לי יש ביד?
אני לא יורה פה על אף אחד,
אין פה שום פרובוקציה,
אין זבח בהר,
אני רק מדליקה את הבדל שנשאר,
מצידי  —
תחפשו אלוהים בקיר גם מחר.

אני מיסים משלמת, במשרד גם תורמת,
לא נופלת פה נטל על שום עשירון;
מסתכלת על כל העניינים מהצד:
כל טירוף הדעת – למה לתת לזה יד?
עדיף לגלגל פתרון מנומק,
כשהוייב מצומק או כשנשרפת נורה
ועל רגל אחת, הנה כל התורה:

אני רק רוצה להיות מסטולה כל הזמן.
לרקוד עם ג'וינט שמנמן, לשקשק את הישבן,
לשאוף ענן של הקלה, המציאות היא תקלה,
אז במקום לשקוע מטה — אור ירוק באפילה.

אני רק רוצה להיות מסטולה כל הזמן.
על בי.פי.אם גבוה, עד שבוא יבוא חורבן,
לתפוס לי צבע על הים, להרים פה מסיבה:
קחו כרטיסים חינם לרכבת הנשמה!

אני רק רוצה להיות מסטולה כל הזמן.
כן, הדיסקו הוא קצפת וההאוס הוא דובדבן,
תשמן פה את הבסים, אל תהיה לי לבנבן,
ברוך בורא הסאונד, הגדול והרחמן.

משחילה פה עוד מילה:
אני לא בתולה קדושה,
אבל אם אלוהים הוא דיג'יי
אני נזירה בכירה,
גם המשנה שלי סדורה
ויש לי פרח של כמורה,
מי שסחי ותקוע — מואשם פה בכפירה
אז כנסו לגרוב מיד בשביל לזכות בכפרה,
והופה צ'יק צ'יק הרכבת מגיעה לתחנה
ברקיע השביעי — על כנפיים של סוסה,
כשרוקדים אז מבינים מה זה ‘חופש התנועה'
אז בואו נדליק פה את הדאצ'י ונפריח אהבה!
חז”לינו הגרוביסטים כבר כתבו שורה עלי:
אלוהים עשה אותי פאנקית, יואו
יאללה בואו אחריי!