אחרי יהודה עמיחי

 

למדתי לדבר את צל הכאבים;
צלן של קטסטרופות פרטיות של
גוף שמפריע לעצמו, אבל
בשקט, בלי מילים גדולות
מדי.

עכשיו, כאן ועכשיו, יש כאבים רבים ועצומים:
מלחמה, פצצות, מתים, חטופים.
עכשיו זה זמן לא נוח לי ללהג
בפומבי על
צל של כאבים שלי בבטן, שם אני שומרת דברים
בשקט, בלי מילים גדולות
מדי.

את שומעת אותי? אני רוצה לצעוק לפעמים
שזו טעות שנבראתי בדמותך
כי את דמותך איני אוהבת:
דמותך היא צל הכאבים.
את לא תדעי. גם לא תביני.

כתוב במילון: "הכאב ממלא תפקיד חשוב
בהיותו מעין מערכת אזהרה";
אזהרה מפני קטסטרופה עוד יותר גדולה,
שעוד תתבהר, או כבר התבהרה.

אפשר למדוד את העצמה של הדיבור על צל הכאבים
בעומק השתיקה.
בגרון החנוק.
באנחה.
באורך הרוח הנושבת מהדף
שאינו מדופדף כלאחר יד;
מהדף שאינו מדופדף
כלל.

קראתי שההולכים, לפני שהלכו, כתבו או אמרו:
אמא, אני אוהבת אותך
ואז השאירו את האמא לדבר את צל הכאבים:
לפרוט קטסטרופה גדולה למילים
קטנות מדי
עוד ועוד ועוד ועוד.