ג'וקים

חבר סיפר לי, שבסטודיו שהוא מתרגל בו יוגה בפלורנטין
לפעמים מגיח איזה ג'וק באמצע השיעור,
מטייל עם המחושים הארוכים שלו,
ככה בנונשאלאנט, בין המזרונים,
עושה ג'וק מביט מעלה / ג'וק מביט
מטה.
בקיצור, מכניס את כל הבחורות לקוצר נשימה.

כי אצל רוב הבחורות – כולל אותי –
כל פגישה עם ג'וק מוגדרת כאירוע פאניקה בדרגה 9,
ואם זה קורה כשאני בעמידת ראש וקולטת בזוית העין
גבנון חום-קקי פלוס שש רגליים פרוקות
דוהרות לכיווני במהירות של 5.4 קמ"ש,
תוך אלפית השניה ההיסטריה דופקת נגחה לשיווי-המשקל שלי
ואני קורסת על המזרן ודופקת ספרינט לסלון,
במטרה לצופף שורות ולהתחמש לקראת המתקפה.

אבל, האמת, מה שיותר מזעזע מפגישה עם ג'וק באמצע היוגה,
זה פגישה עם ג'וק בסוף של היוגה.
כשאת שוכבת על המזרן, מזיעה,
הרווחת את השוואסאנה שלך ביושר, את מבסוטה על עצמך,
כולך בשאנטי עם המוזיקה ההודית והאוםםםםםםםם,
והקול המלטף של המורה מתמזג בסיטאר
ומבקש ממך להסתובב בעדינות על הצד,
לפקוח עיניים לאט לאט, לקחת עוד נשימה עמוקה…
ואת…
החיוך של בודהה מרוח לך על הפרצוף,
כמו בת הים הקטנה את מתגלגלת הצידה בגמישות חתולית,
פוקחת את עיני היפהפיה הנרדמת שלך
ולוקח לך שלוש שניות בערך לקלוט את הנסיך שעומד מולך,
משוויץ בזוג המחושים המפוארים שלו
ולצרוח:
"יגאל!!!!!!"

יגאל זה החבר שסיפר לי.
הוא הגבר היחיד בשיעור יוגה.

אז בסטודיו הזה, כשאחת הבנות בשיעור רואה ג'וק,
היא ישר צורחת "יגאל!!!!!!"
ויגאל קולט שהוא גויס לקרב בעל כורחו,
רק מתוקף זה שהוא הגבר היחיד בשיעור,
ואין לו מה לעשות, הוא חייב לשמור על המוניטין,
וכמו נשמה טובה הוא הולך לשולחן של הקבלה להביא חתיכת טישו,
ובינתיים, כל היוגיסטיות הטבעוניות האלה מקיפות את הג'וק במעגל
ושומרות עליו שלא יברח
ומתחננות ליגאל:
"אבל אל תהרוג אותו, אל תהרוג אותו, גם לג'וק מגיע לחיות,
כן, לכל יצור חי מגיע לחיות",
ויגאל, Gentelman shel ha’life,
לוקח את הטישו הצחור ואוחז בעדינות אין קץ בזוג המחושים
החומים המתפתלים והארוכים האלה,
ומושיט את היד שלו קדימה למרחק מאתיים חמישים מטר לפחות,
ומוביל את הג'וק דרך עשרות זוגות עיניים מזועזעות
ושני "איכס, בא לי להקיא, בא לי להקיא",  
פותח את הדלת של הסטודיו,
משחרר את החיה הרעה באמצע פלורנטין
וגם מאחל לה נמסטה.

אוקיי, בנות, וואט דה פאק?

אני מתערבת איתכן, שלא חשבתן לרגע
על זה שגם יגאל הוא יצור חי, נכון?
לרגע לא עלה על דעתכן, שאולי גם יגאל, מלח הארץ וגבר-גבר,
אולי גם הוא נגעל מג'וקים וממש לא רוצה לנהל איתם שום דו-שיח?
שאולי גם יגאל היה רוצה לצרוח "יגאל!!!!" בשביל שיגיע איזה יגאל לטפל בג'וק?

לא,
בנות טבעוניות יוגיסטיות יקרות,
האמת היא, שהזכויות של יגאל בכלל לא מעניינות אתכן. 
עבורכן, יגאל הוא בסך הכל גוש בשר גנרי ממין זכר,
שיש לו רק תפקיד אחד בעולם,
וזה התפקיד הלא רשמי של כל הזכרים בעולם:
בדיוק:
לטפל בג'וק.

תראו, אני טבעונית כבר 25 שנה ומתרגלת יוגה כבר 11 שנה,
וואלק, אפילו עשיתי קורס מורים ליוגה,
אבל כשאני רואה ג'וק –
על הספה, מתחת לספה, זוחל בראס-בן-אמו לכיוון המזרון שלי, whatever –
כשאני רואה ג'וק, אני מאוד לא מעוניינת לדמיין אותו חי happily ever after.
כשאני רואה ג'וק, המוח הפרימטי שלי נכנס למצב הישרדות במובן הכי אבולוציוני שיש:
תוך אלפית השניה אני הופכת להיות ארנולד שוורצנגר בטרמינייטור,
סורקת בזריזות את זירת הקרב ואת הטקטיקות וכלי-הנשק שעומדים לרשותי,
ויש לי ידיעה ברורה ומוחלטת שרק אחד מהצדדים ישרוד את המפגש הזה ביחידה אחת,
וזה לא יהיה הצד של הג'וק.   

עכשיו, בתרחיש ג'וק אופטימלי,
כמובן שהייתי צורחת שם של גבר גנרי,
במטרה לאותת לו בעדינות שזה הזמן לבצע את התפקיד שהטבע הועיד לו;
וכמובן שלדעתי זה גם לא היה עומד בסתירה לטבעונות
או לפמיניזם הסמי-לוחמני שלי.
אבל, כידוע, החיים הם לא תרחיש אופטימלי
וגם – כידוע – אני רווקה תל אביבית עילאית ומתנשאת,
אז יוצא שרוב הזמן אין בסביבתי שום זכר בשום מצב צבירה,
וזה מאלץ אותי לאלתר לוחמה מתקדמת בשטח בנוי.

אז בשלב הראשון,
כמו שלמדתי בסדרה על החיילים של ה-NAVY SEALS,
בשלב הראשון, אני מתמרנת בצעד תימני לכיוון מטאטא הצלפים שלי
וכשהמטאטא בידי, אני יוצאת לקרב עם מינימום מגע
בנסיון למגר את הג'וק אל מעבר לסף הדלת,
עדיף בהפוכה, במטרה להחזיר את השטח לשליטת כוחותינו
ובשילוב קריאת הקרב הידועה "מאדרפאקר מאדרפאקר מאדרפאקר מאדרפאקר".
כלומר, הטקטיקה היא להתחמק ולתקוף בו זמנית,
עם צליפת מטאטא מקצוענית במהירות תגובה גבוהה מ-330 קמ"ש,
שתעיף את הג'וק לכל הרוחות או, לחילופין, לאבא שבשמיים,
מה שנקרא: Float like a butterfly, Sting like a motherfucking bee.

בשלב השני, שהוא התרחיש הנפוץ יותר,
שבו אסטרטגיית הגבר לא קיימת
ואסטרטגיית המטאטא לא מניבה את התוצאה המיוחלת,
אני שולפת את נשק יום הדין:
קופסת המצוקה.
קופסת המצוקה היא קופסת פלסטיק ריקה, בלי מכסה, והיא נקראת כך
לאור המצוקה הנפשית הנגרמת לי כתוצאה מהמפגש הבלתי-אמצעי עם הג'וק
ומהידיעה שהוא עלול לנצל לרעה את חופש התנועה שחיי הבורגנות שלי מאפשרים לו.
לכן, בכל חדר בבית, ב-נ.צ. אסטרטגי שמופה מראש, מוטמנת קופסת מצוקה, כי סוף כל ג'וק במחשבה תחילה.

האסטרטגיה של קופסת המצוקה הפוכה מאסטרטגיית המטאטא:
אני ממתינה בשקט מוחלט במארב חשוך, בהתאם לטופוגרפיה ולתנאי השטח –
בלי להשמיע שום רחש, עדיף גם בלי לנשום –
עד שהג'וק ירגיש מספיק בטוח לחשוף את עצמו ולצאת לשיטוט רגלי
ואז,
שוב, במהירות תגובה של מעל 330 קמ"ש
(זאת מיומנות נרכשת)
אני מנחיתה עליו את קופסת המצוקה
ומשאירה אותו להתרוצץ בתוכה,
עד שמתקיים אחד משני התנאים הבאים:
או שהוא מתפגר,
או שמגיע גבר אקראי כלשהו שגורם לו להתפגר.

כי הדבר האחרון שהעולם צריך
זה ג'וקים שבני אדם מרחמים עליהם.
כאילו, בנות יקרות שמתרגלות יוגה עם יגאל,
אתן לא קולטות שזאת מלחמת הישרדות?
שזה או אנחנו או הג'וקים?
וג'וקים הם לא מין בסכנת הכחדה, כן?
אם כבר, אז הם מין בסכנת over-population.
תחשבו על זה, יש מעל 4600 מינים של ג'וקים, הם מסוגלים לחיות בביוב,
לחיות שבוע בלי מזון והם גם אוכלי-כל.
בהשוואה לג'וקים – בני אדם הם מין בסכנת הכחדה.
למעשה, בני-אדם טבעוניים באופן ספציפי הם מין בסכנת הכחדה.

אשכרה, אם הג'וקים היו יודעים שבפלורנטין,
השכונה עם אחוז הטבעונים הגבוה ביותר בכל המזרח התיכון
(אם לא בעולם כולו),
יש סטודיו ליוגה שהוא פורטל לעולם החופשי
עם אפשרויות תזונה בלתי-מוגבלות
וגם גישה לשוק לוינסקי,
הביבי נתניהו שלהם בטח היה מחכך ידיים בהנאה וצוחק צחוק של מרושעים מצוירים
ואומר ל-base שלו ולחרד"לים במדינת הג'וקים:
"מפה אנחנו מתחילים לחסל את הדמוקרטיה!
פה, במקום הזה,
שבחורות עושות בו תנועות מוזרות שיש להן שמות של חיות שהן לא אנחנו
ואחר כך קונות אוכל מוזר במנות קטנטנות שנקראות sharing
ובמחירים מופקעים בעליל –
פה יוקם בסיס האם שלנו!
פה תתחיל שיטת הסלמי! כשר, לא טבעוני!".
וככה, בזמן שהבנות עושות לוחם ראשון, לוחם שני, מלך הלוחמים וסמאהסיתיהי,
הג'וקים עושים להן מוחמד עלי בנוקאאוט וגם לא מקבלים על זה תוספת סיכון.
למה?
כי מקסימום יבוא איזה יגאל ויוציא אותם לוודקה-רדבול באיזה בר בפלורנטין.